1. הנאשם עבד אל חלים קורבי, הורשע על פי הודאתו בכתב אישום המתוקן בעבירה של הסעת תושב זר השוהה שלא כדין ברכב, עבירה לפי סעיף 12א (ג)(1)(1א)(2) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב - 1952 ודינו נגזר ביום 8.1.13.
רקע וטענות הצדדים:
2. אין מחלוקת שבתאריך 2.12.12 סמוך לשעה 16:00 בכפר קרע הסיע הנאשם תושב זר ברכב מסוג איסוזו טנדר בצבע אפור מ.ר. 6924917 עם נגרר 9389261.
3. ב"כ המאשימה בטיעוניו בפני הפנה לסעיף 39(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 (להלן:
"חסד"פ"), וטען כי בסמכותו של ביהמ"ש להורות על חילוט רכב מקום בו אדם הורשע בביצוע עבירה באותו רכב. לטענת ב"כ המאשימה, מדובר ברכב שבו הנאשם הסיע תושב שטחים, הנאשם הודה בביצוע העבירה והורשע בה. קיימת זיקה ישירה בין ביצוע העבירה לבין הרכב, ויש ליתן משקל משמעותי לזיקה שקיימת ולהורות על חילוטו של הרכב.
עוד טען ב"כ המאשימה כי הגם אם קיים סעיף ספציפי בחוק הכניסה לישראל, הרי שכבר נקבע ע"י ביהמ"ש העליון כי הוראת חוק הכניסה לישראל אינה גוברת על הוראת סעיף 39 לחסד"פ. לטענת ב"כ המאשימה העובדה כי הרכב רשום על שם אחותו של הנאשם הרי שמדובר ברישום דקלרטיבי כאשר מי שמשתמש בפועל ברכב הינו הנאשם, כאשר גם אחותו של הנאשם אישרה שהרכב משמש את הנאשם לצרכי עבודתו. לאור כל האמור לעיל, עתר ב"כ המאשימה לחילוט הרכב.
4. ב"כ הנאשם בטיעוניו ציין כי הנאשם הודה בהזדמנות הראשונה, חסך זמן שיפוטי יקר, הנאשם ללא עבר פלילי וזו היא מעידתו הראשונה. כן ציין כי לנאשם עומדות נסיבות לקולא שכן הוא הסיע תושב זר אשר בידו אישור שהיה בתוך קו תפר דהינו כפר ברטעה. לטענתו הנאשם אינו מבחין בין אזור קו התפר כפר ברטעה הנמצא במרחק של 4 ק"מ מכפר קרע, ולכן משהוצג לו אישור שהייה, הסיע את התושב הזר ברכבו. ב"כ הנאשם ציין כי עסקינן ברכב אשר שייך לאחותו של הנאשם ואשר הוא משתמש בו מדי פעם לצרכי עבודתו וכי הנגרר משמש את הנאשם לצרכי עבודתו.
דיון והכרעה:
5. בית משפט העליון הכריע ברע"פ 4105/06
באסל ג'אבר נ' מדינת ישראל, כי במקרים של הסעת שבחים ברכב יש, למעשה, סמכות חילוט כפולה: האחת, עפ"י סעיף 39(א) לחסד"פ, המאפשרת, בנוסף לכל עונש, לצוות על חילוט החפץ
"אם האדם שהורשע במעשה העבירה שנעשתה בחפץ או לגביו הוא בעל החפץ". מכאן, שאין צורך שבעל הרכב יהיה הנוהג, כדי שיהיה ניתן לחלט את הרכב. השנייה, עפ"י סעיף 12א(ד2)(1) לחוק הכניסה, הקובע כי, אדם שהורשע בעבירות הסעת שב"חים, ובתוך 3 שנים מיום הרשעתו הורשע בעבירה נוספת, ניתן לחלט את הרכב
"אם הוא בעליו של הרכב או המחזיק בדרך של קבע".
על אף שלכאורה, חוק הכניסה, הוא, חוק ספציפי, שמתגבר על החוק הכללי, אין זה כך, שכן, מטרת התיקון לחוק הכניסה הייתה להחמיר ולא להקל, ולכן, גם לגבי השב"ח נותרה בעינה הוראת הפקודה המאפשרת תפיסת חפצים וכן חילוטם של חפצים שנעשתה בהם עבירה, וזאת בצד ההוראה הספציפית ביחס לרכב שבו נוסעים השב"חים. בית המשפט העליון אמר, בצורה מפורשת, כי אם היינו מקבלים את הכלל, לפיו חוק ספציפי גובר על חוק כללי, התוצאה תהיה מנוגדת לתכלית החקיקתית. את הפרשנות של שני החיקוקים הללו, מסביר כבוד השופט רובינשטיין ברע"פ 4105/06
באסל ג'אבר נ' מדינת ישראל, כי סעיף 39(א) לפקודה, אינו הוראת שעה, וכי הוא
"מקנה שיקול דעת לבית המשפט החל מהעבירה הראשונה". לעומת זאת, כאשר מדובר בעבירות שב"ח, במקרה של עבירה נוספת,
"שיקול הדעת של בית המשפט מצטמצם, ותחת שיקול דעת אם לחלט, בא שיקול דעת אם לא לחלט" .
6. במקרה דנן, לנאשם אין עבר פלילי וזו היא הרשעתו הראשונה, הרכב שייך לאחותו של הנאשם והנאשם משתמש ברכב מדי פעם לצרכי העבודה. הנאשם הסיע תושב זר אשר בידו מצויה אשרת כניסה לאזור קו התפר, ואכן הנאשם נמצא מסיע את התושב הזר במרחק של קלומטרים ספורים מקו התפר, בכפר קרע.
לפיכך ולאור מכלול הנסיבות שפורטו לעיל, אין כל חזקה שהרכב והנגרר אכן שימשו את הנאשם לביצוע עבירות של הסעת שבח"ים ולמטרת הפקת רווחים.
7. לאור כל האמור לעיל, אני מורה על החזרת הרכב והנגרר לבעליו.
המזכירות תשלח העתק מהחלטה זו לב"כ הצדדים.
ניתנה היום, כ"ח טבת תשע"ג, 10 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.